שמתי לב שבמהלך ימי “וירוס הקורונה” האחרונים, כבר כמעט לא כותבים דברים חיובים, אך כמי שחי את תעשיית היאכטות ב 20 שנה האחרונות וכקפטן יותר מ 25 שנה, אני יודע כמה זה חשוב במהלך ניווט הספינה, להסתכל אל האופק במיוחד כשהים סוער.
אבא שלי לעולם לא היה ממש איש של ים, הוא אוהב את הים אבל רק מ”החוף”. יש הרבה דברים שלמדתי ממנו, במיוחד (אבל לא רק), להסתכל תמיד על הצד החיובי של הדברים, להיות אופטימי וכנה תמיד. כילד, הייתי תמיד נפעם מהדרך בה הוא תמיד הסתכל על חצי הכוס המלאה, אפילו כשבאמת לפעמים הכוס הייתה ממש כמעט ריקה לחלוטין.
לעיתים הייתי מבקר אותו על כך שהוא עיוור ונאיבי. זה נכון שלעיתים הקו מאוד דק בין להיות נאיבי ללהיות חיובי. אך עם כל זאת, היכולת של אדם לראות את הצד המואר והחיובי של החיים זה כישרון אמיתי, שאני מאמין שיכול מאוד להועיל לכל אחד במיוחד בימים טרופים אלו .
** אבא שלי במהלך חופשת שייט באנטארקטיקה**
את מסע “ההרפתקאות” שלי בים התחלתי כשהתקבלתי לקורס חובלים בחיל הים. לפני הצבא לא היתה לי איזה תשוקה מיוחדת לים, ולקורס חובלים רציתי להתקבל כי בתור חובש משקפיים חשבתי שזו תהיה לי ההזדמנות הכי גדולה לשירות מאתגר ואיכותי. במהלך אחד מהאימונים הראשונים בקורס במהלך חורף 93, שמתי לב שרוב הצוערים, אפילו אלו שבאו לקורס עם ניסיון ורקע ימי, חשו רע בים וקיבלו מחלת ים בסערה הראשונה האמיתית שיצא לנו להתמודד איתה. היינו בים, על ספינת מסע ישנה מאוד ( אוניית הבת גלים למי שמכיר..), גלים של יותר מ-5 מטר ומשבי רוח קבועים של 35 קשר. כל הנמלים נסגרו בעקבות הסופה ונאלצנו לשוט לאורך חופי ישראל עד חלוף הסערה. בצורה מוזרה, בזמן שכמעט כל חבריי לקורס הקיאו וחשבו שסוף העולם הגיע, אני הרגשתי טוב, חזק ובעיקר בר מזל. לא ידעתי למה, אבל כמות האדרנלין שזרמה בגופי גרמה לי להרגיש שהים הוא המקום שבו אני רוצה להיות. זה היה בשבילי רגע מיוחד, כי בימים שבאו אחרי, הייתה זו בהחלט אחת מנקודות השינוי בחיי, בהן הבנתי שאני חייב להצליח לסיים את קורס החובלים ולהפוך לקפטן ומפקד ספינה.
אני זוכר היטב את השקט בבוקר של אחרי הסערה, זה היה אחד הרגעים הקסומים ביותר שמישהו יכול לחוות. רוגע טהור, יופי, שלווה וריח מדהים של רעננות באוויר, ריח של התחלה חדשה.
במהלך ימים אלו, של התמודדות עם וירוס הקורונה, אני, כאבא, יזם ומעסיק, מרגיש את האחריות שיש לי להזכיר כל הזמן למשפחתי, חבריי, העובדים והקולגות שלי שתמיד מגיע אופק מדהים אחרי כל סערה. זה אכן נשמע כמו קלישאה, אבל זה כ”כ נכון וחשוב לזכור זאת. אנחנו צריכים להשאר מאוחדים, להאחז חזק אחד בשני, ופשוט לחכות שהסערה הזו תחלוף אותנו, והיא תחלוף!!!!
תחייה את החלום, זו לא רק כותרת נחמדה
אני בטוח שהזמנים המאתגרים שאנחנו חווים בימים אלה אכן בסופו של דבר יגיעו לסיומם, וימים אופטימיים יותר יגיעו בקרוב. כן, תהיה כמות משמעותית של אנשים אשר יחוו אסונות, פיזיים וכלכליים, אך השאלה העיקרית תהיה, אילו שינויים אנחנו נבצע לאחר שנחווה אירוע כמו שמתרחש היום? עכשיו, כשאנחנו יושבים בבית עם בני משפחתנו, בהסגר על פי חוק או מרצון, יש לנו הרבה זמן לחשוב עם עצמנו ולהערך מחדש ולחשוב מה נוכל לעשות בצורה אחרת כאשר יגיעו זמנים חדשים וטובים יותר, והם יגיעו….
תחייה את החלום –
יש אנשים שאומרים “אתה חי רק פעם אחת”, אבל אני מעדיף את האמירה של “אתה חי כל יום, ומת רק פעם אחת” …. אנחנו צריכים תמיד למצוא את הכוחות להציב לנו יעדים ושאיפות, אבל גם לזכור לא רק לחלום את החלומות שלנו, אלה גם לחיות אותם . תמיד למצוא את האיזון בין חתירה למטרות גבוהות יותר אך גם להיות מסוגלים ליהנות מהרגע. עבודה קשה טובה לנו כשזה מגיע ממקום של תשוקה למצויינות, ולא מתוך מוטיבציה רק של תחרות עם האחר. תהיו טובי לב, הקדישו זמן נפלא עם המשפחה והחברים, ותחקרו יחד את יופיו של הטבע. מצאו גם את היכולת להירגע וליהנות מהשקט.
כשאתה על יאכטה אתה יכול להשיג כל זאת, ועוד…
